פסק-דין בתיק ע"א 2292/07

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה בת.א. 514/05 (כבוד השופט מ. שנהב) מיום 7.2.07 (להלן: " פסק הדין"). בהתאם לפסק הדין התקבלה תביעת הפיצויים אותה הגיש מר עבד אלחי מופיד (המשיב בע"א 2292/07 והמערער שכנגד), נגד המערערים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בנופלו ממשאית - אירוע שהוגדר כ"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: " הפלת"ד").

למען הנוחות בלבד יכונו הצדדים ככינויים בע"א 2292/07.

רקע

1.         מר עבד אלחי מופיד, המשיב, הינו יליד 1954 ונהג משאית בעיסוקו.

בתאריך 10.10.01 התבקש המשיב להוביל מכולה ובה משטחי נייר מנמל אשדוד לחברת "גסטליט" במפרץ חיפה. באותו היום היה המשיב עסוק בהובלה אחרת גם היא לאזור חיפה, ועל כן הזמין מהמערערת 2, שבשירותיה נהג להיעזר לעיתים, את הובלת משטחי הנייר. ההובלה בוצעה באמצעות משאית ונגרר שבבעלות המערערת 2 בה נהג המערער 1 (להלן: " הנהג").

מבטחות המשאית והנגרר הן המערערות 3-4.

על השתלשלות העניינים שלאחר מכן, לרבות אופן קרות התאונה, אין מחלוקת בין הצדדים. בפסק הדין נקבע כי משהגיעה המשאית ועליה המכולה למפרץ חיפה, חנה הנהג במקום המיועד לפריקתה. אולם, העובדים במקום סרבו לפרוק את המכולה משנוכחו כי משטחי הנייר הרבים שהובלו בה נפלו והתפזרו. משום כך, התבקש המשיב על ידי מזמין ההובלה להגיע למקום ולנסות לפתור את הבעיה. משהגיע, מצא את מנוע המשאית דומם, כשהנהג אינו יושב בתא הנהג ודלתות המכולה שבצד האחורי של המשאית - פתוחות. במצבה זה עמדה המשאית לפחות חצי שעה. המשיב עלה למשאית - שלא על מנת להתחיל בנהיגה בה אלא כדי להתרשם ישירות ממצב המטען. ברדתו מהמשאית נאחז המשיב ברצועה של אחד המשטחים, זה נשמט והוא איבד את שיווי משקלו נפל ארצה ואילו המשטח נפל על רגלו הימנית ופגע בה.

2.         המחלוקת בין הצדדים היתה ועודנה נעוצה בפרשנות המשפטית שיש להעניק לארוע, האם " תאונת דרכים" כהגדרתה בפלת"ד, אם לאו.

בית משפט השלום קבע כי עסקינן בתאונת דרכים.

בהנמקתו הדגיש השופט המלומד כי התאונה לא ארעה במהלך פריקתה של המשאית, פעולה שהפלת"ד שולל סיווגה כתאונת דרכים, אלא דווקא במהלך ירידתו של המשיב ממנה - פעולה שהיא מסוג הפעולות הנכללות בהגדרת "תאונת דרכים" בפלת"ד. תימוכין לקביעותיו מצא בית המשפט, בין היתר, בפסק הדין ברע"א 418/03, ע"א 826/03, ע"א 8071/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004) (להלן: " פרשת אוסם"). לחילופין, קבע השופט המלומד כי גם אם נראה בירידתו של המשיב מהמשאית פעולה בשרשרת הפעולות הנכללות בהגדרת המונח "פריקה", הרי " התאונה ארעה במהלך הירידה מהמשאית עקב השימוש בה, ללא קשר לפריקתה ולפיכך הינה חלק מהשימוש ברכב שייעודו טעינת ופריקת סחורות ולפיכך הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק האמור" (עמ' 8 לפסק הדין).

משקבעה כך, נדרשה הערכאה הדיונית לסכום הפיצויים שיש להעניק למשיב, כמפורט;

א.         נכותו הרפואית של המשיב בגין שבר בעקב ימין נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 20%, החל מיום 1.1.03. קביעה זו המהווה " נכות על פי דין" מחייבת לפי סעיף 6ב לפלת"ד.

ב.         הנכות התפקודית, הועמדה על ידי בית המשפט בשיעור של 30%, שיעור גבוה יותר משיעור הנכות הרפואית. זאת, " נוכח עיסוקיו הפיזיים של התובע הדורשים הליכה, טיפוס על משאית, נהיגה לפרקי זמן ממושכים למדי תוך אימוץ רגלו, כמו גם גילו הצעיר יחסית" (עמ' 9 לפסק דין). יודגש כי בית המשפט היה מודע לבעיותיו הרפואיות של המשיב לפני התאונה; בעיה לבבית שבעטייה אף הושתל בליבו קוצב לב, וכן אירוע מוחי ובעיה בעיניים. אולם השופט המלומד מצא, נוכח עדויותיהם של מי שעבדו עם המשיב ועדויותיהם של קרובי משפחה כי חרף מחלתו היה המשיב איש עבודה חרוץ ודייקן שהתייצב לעבודה ונעדר ממנה רק היעדרויות ספורות. הוסיף והדגיש כבוד השופט את עדותו של המשיב שלא קועקעה על ידי המערערים ושנמצאה עליו מהימנה עד מאד, לאחר שהמשיב לא סיבך עצמו בשקרים, חשף את מלוא הנתונים והסביר כל בעיה באופן משכנע. על סמך כל אלה, קבע כי חרף בעיותיו הרפואיות הצליח המשיב לתפקד לפני התאונה באופן מלא וללא מגבלה ולא שוכנע להפחית משיעור הנכות התפקודית כטענת המערערים.

ג.          בסיס השכר לחישוב הפסדי ההשתכרות הועמד על 8,336 ש"ח, ממוצע שכרו של המשיב בשנתיים שלפני התאונה, בהסתמך על נתוני המוסד לביטוח לאומי כפי שגם דווחו לרשויות המס.

ד.         משנקבעו נתונים בסיסיים אלו, המשיך וחישב בית המשפט את הפסדי השכר בעבר כמפורט: בגין תקופת אי כושר מלא במחצית השנה הראשונה לאחר התאונה 50,016 ש"ח (8,336 X 6 חודשים); מתום תקופת אי הכושר המלא ועד לתום תקופת הנכות הזמנית שנקבעה על ידי המל"ל בשיעור של 50% הוענק פיצוי בסך 35,428 ש"ח (8,336 X 50% X 8.5 חודשים), ומתום תקופת הנכות הזמנית ועד למועד פסק הדין 92,530 ש"ח (8,336 X 30% X 37 חודשים).

אשר להפסדי השכר בעתיד, ממועד פסק הדין ועד הגיע המשיב לגיל 67, משך 14.5 שנים, נפסק סכום של 352,497 ש"ח. (8,336 X 30% X מקדם היוון).

ה.         על סיוע הזולת (בני משפחה) בתקופה שלאחר התאונה ועד לקבלת הנכות הקבועה (קרי, בתקופת ששת חודשי אי הכושר המוחלט ו - 8.5 חודשי הנכות הזמנית) פסק בית המשפט סך של 10,000 ש"ח. זאת, נוכח האמון אותו רחש לדבריו של המשיב והפגיעה התפקודית הקשה יחסית בסמוך לאחר התאונה.

ו.          בגין כאב וסבל ניתן פיצוי עבור 21 ימי אשפוז בהתאם לקבוע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976 (להלן: " תקנות הפלת"ד")

כל הסכומים חושבו תוך צירוף הפרשי הצמדה ו/או ריבית כמפורט בפסק הדין, ומסך הפיצוי שהצטבר הורה בית המשפט על ניכוי תקבולי המל"ל בסכום של 454,254 ש"ח לפי חוות דעת אקטוארית שהוגשה על ידי המערערים וניכוי התשלום התכוף ששולם למשיב על חשבון הפיצוי (ראו החלטה בבקשה לתיקון טעות סופר מיום 4.3.07, נספח ב' לתיק מוצגי המערערים).